חשבתם שאי אפשר לטפל בהתקפי זעם? תתפלאו, זה אפשרי גם אם מאתגר.

"אנחנו ממש מפחדים לצאת איתו מהבית", מספר זוג הורים לשני ילדים שהגיעו אלי לאחרונה להתייעץ לגבי בנם הצעיר. "לאחרונה הוא מתפרץ כמעט על כל דבר אנחנו לא מצליחים להרגיע אותו. ברגע שהוא לא מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה, הוא מתפרץ והורס לכולם. מוטב לנו להשאר בבית ולא לעבור את זה בחוץ".

ההורים סיפרו שההתפרצויות מתרחשות בכל מקום: בבית, בגינה, אצל משפחה או חברים ובמקומות ציבוריים.

שמעתי בקול של ההורים את הקושי והיאוש ובעיקר את חוסר האמון שלהם ביכולת שלהם להתמודד עם ההתפוצצות הבאה.

בתהליך ההדרכה, נתתי להורים בטחון בעצמם, ידע וכלים פרקטיים.

ההורים היו פתוחים לשינוי, החליפו את דפוסי התגובות הקודמים, שלא הועילו להם, התמידו בתהליך וההצלחה המיוחלת לא אחרה להגיע.

אם אתם הורים, סביר להניח שגם אתם צפיתם מספר פעמים בהתפרצות של סערה רגשית בכיכובו של הילד שלכם.

הסערה עלולה לתפוס אותכם כשאתם בבית, באמצע הרחוב או ליד כל ההורים מהגן.

רגע אחד אתם תחת שמיים עם ענני תכלת בהירים, שלוות עולם ומתיקות.

ותוך שניות השמיים הופכים לקודרים, מתחילה סופה אימתנית המאיימת להשמיד כל מה שנקרה בדרכה.

הטורנדו האנושי הזה נקרא בשם 'טנטרום'.

איך זה נראה?

מצד אחד יש ילד שוכב על הרצפה, צווח, בוכה, בועט לכל עבר, משתולל ומעיף דברים שבסביבתו ומהצד השני יש הורים המומים, מובכים (בעיקר אם יש קהל) ומחפשים כל דרך לעצור את הצונאמי המתפרץ מולם.

בשיחותיי עם הורים, לא פעם, יצא לי לשמוע הורים מכנים את התקפי הזעם בשלל שמות כמו: נכנס בו השד, יצאה המפלצת, המשגנע שלנו (עוברים לחביבות..) או סתם ג'ננה.

בכל מקרה – זאת תמיד חוויה מלווה בסטרס גדול שלוקחת גם את ההורים הקולים ביותר, אל הקצה.

מהו התקף זעם?

התקף זעם הוא הוא למעשה התפרצות רגשית משמעותית של הילד, הנובעת מתחושת תסכול, כעס, מצוקה וחוסר אונים כאשר הילד נפגש במציאות בלתי רצויה.

ההתקף מתבטא בהתנהגות נטולת רסן שמהלכה הילד פועל ללא שיקול דעת.

הילד נכנס למצוקה רגשית ממשית ואינו יודע איך להתמודד.

לילד לוקח בדרך כלל זמן ממושך להרגע מהתקף הזעם. גם במקרים שהילד השיג את מה שרצה מלכתחילה, הוא מתקשה להפסיק.

התקפי זעם הם תופעה נפוצה בגילאי שנתיים עד חמש, ואם לא מטפלים בה כראוי היא עלולה להמשך גם בגיל מבוגר יותר.

אציין את חמשת הסיבות העיקריות והנפוצות ביותר:

הראשונה היא שלב הנפרדות - גיל המרד הראשון.

בכל פעם שהילד בודק גבולות ואנו מציבים אותם, נראה ילד עם רצונות נפרדים משל ההורה והורה שלא יכול לספק.

זהו שלב הנפרדות הראשוני בין ההורה לילד.

הילד חש מאוכזב וחסר אונים ובאופן ובריא מבחינה התפתחותית, הוא יפנה לאפשרויות המחאה שעומדות בפניו- כעס ובהמשך התקף זעם.

הסיבה השניה היא צרכים פיזיולוגיים של הילד - ידוע קיים קשר הדוק בין עייפות או רעב לבין התפרצות רגשית עזה.

הסיבה השלישית היא טמפרמנט מולד- לכל הילדים קשה לפעמים, אבל לכל ילד יש את הטמפרמנט האישי שלו.

יש ילדים שקל להרגיע אותם עם מילה טובה ויש ילדים צריכים הרבה מעבר למילה טובה.

הילדים הצורכים יותר הם גם הצורחים יותר.

הסיבה הרביעית היא קושי ביכולת הוורבלית – ילדים שהשפה עדיין אינה שגורה בפיהם ועדיין אינם יודעים לבטא את עצמם במילים, מועדים להרבה יותר התפרצויות זעם.

ולבסוף, קושי בוויסות רגשי – ילדים עם קושי בוויסות חושי או עם הפרעת קשב וריכוז מתקשים מאוד בוויסות רגשי ולכן הם מגיעים להתקפי זעם עזים יותר בעוצמתם ורבים יותר בתדירותם.

איך מתמודדים?

1. זכרו מי המבוגר האחראי בחדר.

בזמן התפרצות שימו לנגד עינכם את התזכורת הבאה:

הם הילדים ואתם המבוגרים האחראים בשטח.

אל תסחפו עם הילד אל תוך הסערה.

המנעו מלהתערבב רגשית עם הרגש המתפרץ של הילד.

כשהוא כועס אין זה אומר שגם אתם כועסים, או כשהוא מאבד שליטה משמע גם אתם מאבדים שליטה ואף יותר. זה אף פעם לא עוזר.

קודם הרגיעו את עצמכם ואז תפנו להרגיע את הילד.

גם כשהילד נמצא בלב הסערה הוא קולט שאתם לא מתרגשים, רגועים ובשליטה.

הדגימו לו מהו ויסות רגשי דרככם. בהמשך הזמן הילד ילמד לעשות זאת בעצמו.

2. מבינים את התסכול

כשילד נכנס להתקף זעם זה לא כי הוא ילד קשה, לא מקבל גבולות או נהנה מהחוויה.

תבינו שזאת תגובה ילדית לתסכול.

התסכול מציף את ילדיכם והוא עדיין איננו יודע כיצד לצאת מזה בכוחות עצמו.

רק תעזרו לו.

- תרדו לגובה העיניים של הילד ואמרו "אני רואה שקשה לך".

- תגידו בקצרה את שם הרגש הספציפי בכל סיטואצה "אני מבין שאתה כועס/עצוב/מאוכזב".

חשוב לתת את שם הרגש בסיטואציה כדי שהם יבינו ובשלב הבא ידעו לדבר את זה במקום להתפרץ.

- תציעו חיבוק ותשאלו אותו אם זה יכול לעזור לו ותתכוונו לזה.

- שדרו לו בקולכם ובמבטכם שאתם איתו ואתם מבינים את התסכול ועשו זאת מתוך הבנה אמיתית וללא כעס.

- תזכרו שהילד לא פועל נגדכם, הוא רק בעד עצמו.

3. הציעו אלטרנטיבה חלופית

תמיד תנו לילד איזו בחירה אחרת.

כשאתם אומרים את המילה 'לא', הוסיפו משפט הסבר קצר והגיוני וצרפו את המילה 'כן'.

"אתה לא יכול להישאר בגינה, השעה כבר מאוחרת וצריך להגיע הביתה להתארגן לקראת הערב. אבל אתה כן יכול לבחור את הדרך שנחזור הביתה או מה נכין לארוחת ערב"

אולי הילד לא יסכים באותו רגע אבל לטווח ארוך זה מעניק שלושה דברים:

1. בכל מצב יש בחירה הילד לומד שבכל סיטואציה בלתי רצויה מבחינתו תמיד קיימת בחירה.

גם אם היא לא המועדפת עליו.

עם הזמן תגיע ההבנה שאלו החיים ולא תמיד מקבלים מה שנעים או מה שרוצים.

ילדים גדלים בדיוק מהמקומות הקשים האלו.

2. ירידה מהענף הגבוה בצורה מכבדת כשאתם נותנים את האפשרות לבחירה, אתם גם נותנים לילד מעין סולם שעוזר לילד לרדת מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו. בלי שהוא מרגיש שנרמס כבודו ומקביל, החינוך מתקיים והגבול שהצבתם עדיין נשאר יציב.

3. גמישות מחשבתית כשאתם מציעים לילד אלטרנטיבה חלופית, אתם טומנים את הזרעים להתפתחות חשיבה גמישה.

לאחר שהילד נרגע ומתפנה לבחור מהחלופה, הוא למד על הדרך שהעולם לא מחולק לשחור ולבן.

משתנה בהדרגה לחשיבה של – הצלחתי להתגבר ולהתגמש, ולמרות שלא קבלתי את מה שרציתי, טוב לי.

לאחר שוך הסערה:

לכל טנטרום יש התחלה, אמצע וסוף.

לאופן התיחסותכם בסיום הארוע יש ערך בעל שתי משמעויות: האחת סגירת המעגל הרגשי הנוכחי

והשניה חשובה ללמידה עבור הפעמים הבאות.

כשהילד נרגע תמיד הציעו לו ניחום עם הבעת אהבה של חיבוק או נשיקה.

אמרו לילד כל הכבוד שהצלחת להתגבר, בלי קשר לזמן שלקח לו להתגבר.

המנעו מלפתוח התחשבנות או נאום הפקת לקחים מהטנטרום שכבר חלף, אלא למדו את הילד איך פותחים דף חדש, המשיכו לקרוא את הסיפור או כל דבר אחר שעשיתם.

כעסים, התנגדויות והתקפי זעם אינם חלק ממניפת ההתנהגויות הנעימות.

עם זאת יש בתוכם למידה של הילדים על החיים ועל עצמם ועל היכולת של הוריהם לשלוט במצב.

ולכן הם חלק בלתי נפרד מהדרך המרתקת העוברת בין ילדות לבגרות.